מקום לכתוב מקום: נשים. כותבות. נגב - חממה למחזאיות בנגב

העיקרון המרכזי של הפרויקט הוא להקים חממה למחזאיות בנגב, שתהווה פלטפורמה לנשים לכתיבה עצמאית ולחשיפה לתיאטראות הרפרטואריים כדי להגדיל את הייצוג הנשי והגיוון התרבותי־אנושי על הבמות. החממה תכלול עבודה אישית, מקצועית ומחקרית שתסייע לשכלל את יכולות הכתיבה, להסיר חסמים ולהציע רעיונות ונושאים חדשים. כל משתתפת בחממה תזכה לליווי אמנותי של אנשי המקצוע המובילים בתחום המחזאות בארץ. הכתיבה תיעשה תוך שימת דגש על שילוב הנגב במחזה, כמענה להגדלת מנעד הייצוג של הנגב במחזאות הישראלית. מדוע דווקא נשים? כי מספר המחזאיות בארץ הוא כשליש ממספר המחזאים הכללי. ומדוע נגב? כי השיעור היחסי של מחזות מקוריים העוסקים בדרום הוא אפילו נמוך יותר.

אודותינו

תהילה היא מחזאית, שחקנית ויוצרת תיאטרון דוקומנטרי-אקטיבסטי-חברתי הפועלת בעיקר עם אוכלוסיות מושתקות כגון נשים נפגעות אלימות ונשים חרדיות. בין יצירותיה: "חופה", "מטרה נעלה", "רסיסים", "עולה מן המדבר" ו"י-ציר-ה". מיוצרות ההצגה "רצח בהסכמה", העוסקת באלימות מגדרית וברצח נשים. שימשה ככותבת וכשחקנית בהצגה, שעלתה בפסטיבל עכו 2021 ואף זכתה בציון לשבח ומציגה ברחבי הארץ. יצירתה "מתחשבנת", המבוססת על ראיונות ועוסקת בקשר רגשי לכסף, עלתה במסגרת פסטיבל "טריבונה" של אוניברסיטת תל אביב ומציגה ברחבי הארץ. מייסדת תיאטרון "השחר" לבני נוער מהעדה האתיופית, המבקש לשנות את אופני הייצוג של העדה האתיופית. יוצרת שותפה בהצגות "בית.חם" ו"משחקות באש". השתתפה בפרויקט "#הייתי שם" בבימויה של מאיה בואנוס. הצגת היחיד שלה "חופה" זכתה בציון לשבח במסגרת פסטיבל "סמול במה". משמשת כמלווה אמנותית להפקות תיאטרון בבתי ספר תיכוניים בירוחם וברחבי הארץ. מנחה בתי מדרש יוצרים. כותבת שירה ומפרסמת יצירותיה בכתבי עת שונים ובמדיה החברתית, מנחת סדנאות כתיבה, מלווה ומפיקה ערבי ספוקן וורד. בעלת תואר שני באמנות במסלול שחקן-חוקר-יוצר מאוניברסיטת תל אביב ותואר ראשון בהצטיינות מהחוג ללימודי תיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. מתגוררת ביישוב אליאב שבמועצה האזורית לכיש.

הילה ניהלה במשך עשור את המחלקה החינוכית בתיאטרון באר שבע ואת מרכז מצוינות בתיאטרון בעיר באר שבע. יזמה וניהלה פרויקטים קהילתיים וחינוכיים מגוונים לאוכלוסיות שונות. ממייסדי "תיאטרון לילדים ונוער". בעבר שימשה מנהלת תוכן ב"אקסלרטור תרבות" – מאיץ לקידום יזמי תרבות באזור הנגב. במסגרת זו נתנה ליווי מקצועי ליזמים במטרה להוציא אל הפועל פרויקטים בתחומי תרבות. ניהלה את תחום המחול ב"מרכז ביכורי העתים", תל אביב ו"במרכז רעים למחול ותנועת הגוף", חולון. שימשה כמפיקה ומנהלת אדמיניסטרטיבית של להקת המחול "פרסקו". בעלת תואר שני בניהול, עם התמחות בארגונים ללא כוונת רווח, מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ותואר ראשון בחינוך והוראת מחול מסמינר הקיבוצים. בוגרת סדנת המחול געתון. מתגוררת בקיבוץ דביר שבמועצה האזורית בני שמעון.

תאטרון מתחיל בבית

מטרת הפרויקט היא להשאיר יוצרי תאטרון ושחקנים בנגב, דרך הקמת בית שבו יוכלו יוצרים לקבל רעיונות ופתרונות שיגרמו להם להישאר בדרום.

הבית הוא חלל שיחולק לכמה אזורים:

• חלל חזרות הכולל תלבושות, תפאורות ותאורה מיוחדת
• במה פתוחה שתיתן לשחקנים צעירים יכולות לקבל משובים מקהל
• חדר צילום אודישונים
• ייעוץ בנושאים כמו כתיבת קורות חיים, הכנת הצגות ילדים, שימוש בכלים חינוכיים למי שבוחר ללמד תאטרון, בחירת מסלולים למתלבטים, עצות בשיווק, עין מקצועית ועוד
• סדנאות אמן (של שחקנים, במאים, אנשי תנועה, הדרכות קוליות, סדנאות ריקוד, הפקה, אלתור, שיטות משחק ועוד)
• קריאה והגשה של קולות קוראים, מתוך אמונה כי הקהילה היא חלק בלתי נפרד מתאטרון, ותאטרון הוא חלק בלתי נפרד מקהילה

• תפעול הבית על־ידי נערים בסיכון
• גינה קהילתית שתופעל על־ידי פגועי נפש, או אסירים משוחררים
• פעילות העשרה לאוכלוסיות מורכבות בעיר

מודלים דומים נוצרו בבת־ים, בירושלים ובתאטרון הפרינג' לנוער בבאר שבע.

אודותיי

אורן הוא שחקן ובמאי בתיאטרון הפרינג' בבאר שבע ובמסגרות קהילתיות. מורה לתיאטרון בבית ספר תיכון ומלמד אימפרוביזציה, פלייבק ודרמה בתיאטראות בבאר שבע, בבית הספר למשחק "גודמן" ובמסגרות נוספות. זוכה פרס החינוך הארצי על בימוי ההצגה "א-לי-מות". בעבר עבד בהתנדבות עם נוער בסיכון במסגרת "קשב לנוער" ו"העוגן הקהילתי" ועם אוכלוסיית אסירים בשיקום בבית הסוהר "דקל" בבאר שבע. בוגר "גודמן – בית ספר למשחק בנגב". מתגורר בבאר שבע.

זוויות צילום: הפקת קליפ עם ילדי אחד הכפרים הלא מוכרים

מאז ומעולם הייתה האמנות אמצעי ביטוי של היחיד ושל הכלל. היא יכולה לשמש ככלי ביטוי אישי, והיא יכולה לשמש ככלי ביטוי ייצוגי של קבוצה. פרויקט ההפקה "זווית צילום" כשמו כן הוא. הוא נועד להציג את נקודת מבטם של ילדי הכפרים הבדואים הלא מוכרים וכיצד הם תופסים את המציאות שהם חיים בה.

במסגרת הפרויקט בוחרים קבוצה של תלמידים מכיתה ד' עד כיתה ז', והם עוברים סדנת הכשרה בתחום ההפקה הקולנועית, המכשירה אותם להפיק קליפ באורך 4 דקות. בסיום הסדנה, קבוצת התלמידים הופכים לצוות הפקה, וכל אחד מהם משתייך לתת-צוות (צוות בימוי, צילום, תאורה, סאונד וכו'). מטרת הפרויקט היא לתת ביטוי לבעיות ולמצוקות של הילדים בכפרים אלו, החסרים תשתיות ומסגרות חינוכיות בלתי פורמליות שיכולות לתת מענה לצרכיהם של אותם ילדים להשמיע את זעקתם ואת מצוקתם. בעיית הכפרים הלא מוכרים נוצרה עם הקמת מדינת ישראל: אותם יישובים ששרדו אחרי מלחמת 1948 מצאו את עצמם מחוסרי כל וחסרי כל מעמד חוקי. הם איבדו את אדמותיהם, שהיו מקור מחייתם, כמו גם את המרחב שלהם. הכפרים המעטים שזכו להכרה זכו לתשתיות מינימליות שלא היטיבו עם הילדים. פרויקט "זווית צילום" נועד לתת במה וייצוג לילדים ה"שקופים" שחיים בכפרים שלא מופיעים במפה של מדינת ישראל.

אודותיי

עבד הוא במאי תיאטרון וקולנוע ומוזיקאי. מפתח פרויקטים קהילתיים בתחום התרבות במטרה לקדם יצירה וצריכה של תרבות מחדשת. מייסד התיאטרון הקהילתי ותיאטרון הילדים במועצה המקומית חורה. ממונה על תחום התרבות במועצה המקומית חורה. במסגרת תפקיד זה פועל לקדם יצירת תרבות וצריכת תרבות ואמנות בקרב הקהילה. מורה לתיאטרון וקולנוע בבתי ספר ברחבי הנגב. מוזיקאי אקטיביסט, כותב שירים בערבית בנושאים מקומיים ואוניברסליים ומלחין מוזיקה בסגנון ייחודי, עם השפעות מגוונות וגלובליות. מתגורר במועצה המקומית חורה.

מפת דרכים למנהיגי ולמנהיגות תרבות בקהילות

כמנהלת תרבות ואמנות במועצה האזורית אשכול, ליטל נפגשת אחת לחודש עם רכזי התרבות ביישובי המועצה ושומעת מהם על קשיים ביצירת שינויים. הסיבה, לדעתה, היא קיבעון יתר. נראה שהקהל במועצה מתקשה לנוע מעמדת הצרכן הפסיבי לעמדת השותף האקטיבי. השתתפות, ובעיקר השתתפות פעילה ואכפתית של הפרט בחייה התרבותיים והרוחניים של קהילה מקדמת לכידות וחוסן קהילתי, מחזקת תחושת משמעות ושייכות לקהילה ואפילו תורמת להעלאת הביטחון העצמי.

כיום אנשים רבים חיים במעין מרדף מתמיד: הם עובדים שעות רבות מדי, והאינטנסיביות סביב גידול הילדים מלחיצה אף היא. הנורמה הרווחת בחייהם של מרבית האנשים מניעה אותם לבסס את חייהם על מניעים רווחיים ("מה יצא לי מזה"), ובכך הם למעשה מפנים עורף, בעל כורחם, ליתרונותיה של לכידות חברתית. בהינתן הנחות אלה, מתבקש שמנהיגות תרבותית אחראית תציע שינוי באורחות החיים, ואם אין בכוחה לממש יעד כל כך שאפתני, עליה לבנות מוקדים של משמעות בתוך הקהילה.

ליטל מאמינה שאפשר לעשות זאת באמצעות המודל ההסתגלותי שאותו היא תרגמה לפורמט של קלפים טקטיים המאפשרים חשיבה ופתרונות מגוונים. היא קראה להם "מפת הדרכים למנהיגי ולמנהיגות תרבות בקהילות". מדובר בכלי עבודה לרכזות ורכזי התרבות והקהילה ברשויות המקומיות.

אודותיי

ליטל היא מנהלת מחלקת תרבות ואמנות במרכז הקהילתי של המועצה האזורית אשכול. במסגרת עבודתה פועלת מתוך אמונה שתרבות בונה קהילה ותורמת לחיזוק כוחות מקומיים וליצירת חיבורים בין קהילות וחיבורים בין-דוריים, תוך מציאת מכנה משותף מחד ושמירה על ייחוד מאידך. בעבר ניהלה את תחום הפרויקטים החברתיים ביחידה למעורבות חברתית במכללת ספיר. בעלת תואר ראשון בתרבות, יצירה והפקה עם התמחות בחטיבת תקשורת ותרבות הילד מהמכללה האקדמית ספיר. מתגוררת בקיבוץ רעים שבמועצה האזורית אשכול.

מודל חממה לאומנויות-אמהות

אין ספק שהנשים האמניות מופלות לרעה לעומת האמנים הגברים, ואילו האמניות שהן גם אימהות מופלות יותר מן האמניות שאינן אימהות. אמניות־אִימהות הן מקרה מיוחד ומעניין, ושיח האמנות מתעלם ממנו וממורכבותו.

עולם האמנות אינו מותאם לאמניות־אימהות. נשים מופלות לרעה בתוכו. הטענה היא שחוסר היכולת לקחת חלק פעיל בשדה, והקשיים הנערמים עליהן בזירה הזו, אינם גזרת גורל אלא בעיה מבנית של עולם האמנות. תולדה של היסטוריה, תרבות, פטריארכיה, דעות קדומות, כוחות שוק וקפיטליזם, חוסר מודעות ומנגנוני כוח והשכחה. הפערים האלה נפרשים על מגוון שדות ובאים לידי ביטוי במגוון אופנים.

להתמקד בזירה אחת, ורוצה להציע מודל מגשר שיתמוך באמניות-אימהות בשנות הקמת המשפחה - חממת האמניות. זאת מסגרת מקצועית ארוכת טווח לעבודה אמנותית הבאה להחליף את מודל שהויות האמנית הסטנדרטי. זוהי פלטפורמה שבה יוכלו לפתח גוף עבודות חדש תוך כדי הטמעת תהליכי היצירה בזהות האימהית.

החממה מבוססת על התפיסה של הפמיניזם המטריצנטי. גישה זו מניחה את האימהות כנקודת מוצא ושמה את נקודת המבט של האימהות במרכז. היא מבקרת את המהלך ההיסטורי שהפך את האם ואת עבודתה לשקופות וטוענת שתפקידה של האם בתרבות הוא תפקיד חשוב לאין שיעור וראוי להיכתב מחדש. היא מפנה זרקור אל הנרטיב האישי כמשמעותי לאמיתות משמעותיות של החיים וכמעיין נובע שממנו ניתן לחולל שינויים חברתיים מיטיבים ומרחיקי לכת. החממה תאפשר לאימהות לקבל את סט הכלים העשיר והרלוונטי ששהויות אמן מעניקות לאמניות. בנוסף יוענקו וילוטשו כלים פרקטיים להתנהלות מקצועית בתוך עולם האמנות.

במהלך החממה יידרשו המשתתפות לתכנים תיאורטיים, לפירוק סטיגמות ומיתוסים, לבחינת לחצים סביבתיים ולשיטות עבודה אפשריות ממפגשים עם קולגות ושיח קבוצתי. כמו כן היא תמנע נשירה מהשדה ותאפשר מרחב סבלני לתהליכי האינטגרציה השונים שעל האמניות האימהות לעבור. לסיכום, החזון של ברזון־מקאי הוא ליצור חממה שתתמוך ביצירתן האמנותית של אמניות־אימהות תוך הפנמת הצרכים שלהן. מודל העבודה שואף ליצור תנועה חלקה על הרצף בין הזהות האמנותית, הזהות האימהית ועבודת האימהות.

אודותיי

סופי היא אוצרת משנה ואוצרת הצילום של "גלריה בארי". השתתפה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם ועבודותיה נמצאות באוספים פרטיים בארץ ובחו"ל. עבודות וטקסטים שלה פורסמו במגזינים, בקטלוגים, בעיתונים ובבלוגים בארץ ובחו"ל. נבחרה להציג בוונציה במסגרת המהדורה ה-14 של פרס האמנות Arte Laguna Prize לשנת 2020, ובתערוכת הקיץ של ה-Royal Academy of Arts בלונדון בשנים 2020, 2021. עבודותיה זכו באזכורים של כבוד ב-International Photography Awards בשנים 2010, 2018 ו-2020. בוגרת בית הספר לצילום בלימודי חוץ של הטכניון, חיפה, ולימודי צילום בבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה, תל אביב. בוגרת התוכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות של קלישר-סמינר הקיבוצים וחברה באיגוד האוצרות והאוצרים. מתגוררת בקיבוץ בארי שבמועצה האזורית אשכול.

עמית הגיע עם משפחתו מתל אביב ליישוב בערבה בעקבות סגרי הקורונה. כשחקן וכבמאי במקצועו הוא מצא מרחב עצום ותנאים אופטימליים ליצירה עם קהל צמא לתרבות שאינו מקבל מספיק. הוא גילה כי קיים פה מרחב ליצור, אך ללא תרבות יצירה.

בתחום התאטרון בערבה לא קיימת מסגרת מקצועית אבל בתחום המוסיקה עמית מצא מוסיקאים בעלי ניסיון אך ללא מרחב מקצועי שיכול לפתח ולחשוף אותם לקהל וליוצרים נוספים. במיזם הוא החליט לחבר את הצרכים של יוצרים מהמרכז שצריכים ניתוק, ושל יוצרים מקומיים שצריכים סביבה יצירתית מפרה, בשילוב מתן מענה לצורכי הקהל המקומי.

רעיון הפרויקט הוא ליצור מבנה ייחודי בערבה, אשר יחבר את השטח ואת המקצועיות. המבנה יתוכנן ויאובזר ליצירה מוזיקלית, בהרמוניה עם המדבר ועם עבודת צוות חווייתית.

החזון:

• מענה להרכבי מוזיקה מהארץ ומהעולם המחפשים מקום מעורר השראה, להתנתק וליצור מוזיקה ברמה גבוהה
• מנוע צמיחה כלכלי, תיירותי ותרבותי בערבה
• שיתופי פעולה וחיבורים עם המרכז אשר יפצו על ריחוק גאוגרפי
• צמיחה שתקדם תרבות, חברה וקהילה מקומית.

אודותיי

עמית מפתח פרויקטים רב-תרבותיים בשילוב אמנים מהערבה. הקים את "תיאטרון רעיון" המנגיש תוכני תרבות איכותיים לגיל הרך. במסגרת זו פיתח את "לימפופו״ – מופע תיאטרון מחול לילדים, ואת "מנגנים סיפורים" – הסכת מוזיקלי לילדים. בעבר היה חלק מאנסמבל תיאטרון מחול ״קליפה״ והשתתף בהפקות פרינג׳ בתיאטראות ובפסטיבלים בישראל וברחבי העולם. בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב ותיכון אמנויות "תלמה ילין", למד תסריטאות ב"סדנאות הבמה". מתגורר במושב חצבה שבמועצה האזורית הערבה התיכונה.

יוצרים חיים במדבר: תרבות בקצה - השקעה בתשתיות תרבות לפיתוח הפריפריה בישראל ואיך אפשר לשנות מציאות

על-פי ההערכות, במחצית המאה ה-21 תמנה אוכלוסיית ישראל כ-17 מיליון תושבים. רובם יצטופפו במרכז הארץ ויסבלו מיוקר המחיה ומפקקים ארוכים. הפריפריה תהפוך להיות מקום מפלטן של האוכלוסיות המוחלשות בחברה, מה שייצור שתי מדינות לשני עמים: עשיר ועני.

הפתרון הוא תרבות כמחוללת שינוי. כל עיר בינלאומית גדולה מציבה במרכזה היכל תרבות – וזה לא במקרה. תרבות מהווה תשתית המניעה מעגלים רבים של כלכלה, תעסוקה וחינוך, ובכוחם לפתח ולהפיח חיים חדשים בפריפריה המרוחקת בכלל ובנגב בפרט.

החזון של מירון הוא להניע מעגלים של מצוינות תרבותית דווקא בפריפריה. לשם כך יש להטמיע בחוק מנגנונים שיעודדו וימריצו יוצרים ומאסטרים להעביר את מגוריהם ופעילותם לנגב. בשנת 2016 החלה בכך מירי רגב, שרת התרבות דאז.

חלופות למדיניות זאת הן:

• דה־צנטרליזציה: תקצוב פרויקטים ממשלתיים שמטרתם מעבר אמנים לפריפריה
• גרעינים תרבותיים: שימוש במנגנוני חקיקה הקיימים בקהילות התורניות
• . תמריצים נוספים (מיסוי, סבסוד בשכר הדירה, תחבורה) שיעודדו מעבר אמנים לנגב

מדובר במציאות שבה דווקא התרבות מהווה את מנוע הצמיחה המשמעותי בחייהם של התושבים הבוחרים לחיות מחוץ למרכז הארץ, או להפוך להיות "היוצרים ההופכים את היוצרות". בשלב הבא המדינה תסבסד תוכניות לימוד באמנויות בבתי הספר בדרום, הקמת שלוחות של בתי ספר לאמנויות ועזרה בסיוע על-פי חוק בגופי תרבות, גלריות ומוזיאונים בפריפריה.

אודותיי

מירון עובדת זה שש שנים בתיאטרון אלעד – מן התיאטראות היוצרים הייחודיים בנוף התרבות העכשווי בישראל. התיאטרון מורכב משחקנים ויוצרים יוצאי הבימה והקאמרי שעזבו קריירות מצליחות במרכז הארץ ועברו עם משפחותיהם לאילת ולחבל אילות במטרה להפוך את הקצה הדרומי למרכז תרבות פורץ דרך. במסגרת תפקידה פועלת לקידום תוכנית העבודה לפיתוח הקצה הדרומי של ישראל באמצעות תרבות, מתוך תפיסה שהשקעה בתרבות היא מנוע הצמיחה העוצמתי ביותר לפיתוח הכלכלה, התעסוקה, החינוך והדמוגרפיה בפריפריה בישראל. מתגוררת בקיבוץ אילות שבמועצה האזורית חבל אילות.

יער היא מעצבת בעלת עניין בעולם החינוך. הפרויקט "תרבות בקופסא" הוא פרויקט חינוכי אמנותי המיועד לתלמידי כיתות ד'-ו' במסגרת שיעורי אמנות. מטרת הפרויקט היא חינוך לרב-תרבותיות ופלורליזם דרך למידה והבעה אמנותית.

הפרויקט מורכב מקופסת יצירה DIY לילדים לצד מערך פדגוגי מלווה. כל ערכת יצירה מורכבת מחומרי יצירה להכנת אובייקט כלשהו, תוך כדי שימוש במלאכת יד מסורתית המשקפת פולקלור של קבוצה מסוימת בחברה הישראלית. לצד חומרי היצירה יהיה אפשר למצוא הסבר מפורט על אותה קבוצת אוכלוסייה: מאפיינים, תרבות וכמובן מלאכת היד המסורתית שלה.

מלבד היות הפרויקט מהלך חינוכי המיועד לבתי ספר, קופסאות היצירה יכולות לעמוד בפני עצמן כמוצר הנמכר ברשת ומיועד לכל המשפחה. פרויקט זה נולד מתוך אמונה כי יש ביכולתה של אמנות לחולל שינוי במרחב ולעצב מציאות ישראלית שבה תרבויות שונות מתקיימות זו לצד זו בפתיחות, קבלה והעשרה הדדית. כדי לקיים חינוך לרב-תרבותיות צריך להכיר בכך שאין תרבות אחת הגבוהה מהתרבויות האחרות, ואין הצדקה להיררכיה חברתית ופוליטית המדכאת תרבויות וקהילות. החינוך לרב-תרבותיות מדגיש פתיחות כלפי תרבויות אחרות וקורא לדיאלוג שוויוני בין קבוצות.

אודותיי

יער היא מעצבת תעשייתית ויוצרת. רכזת תוכנית "החממה ליזמות חברתית TLI". במסגרת תפקידה עובדת עם יזמים צעירים במטרה לקדם אקטיביזם חברתי ולחזק את הקשרים בין ישראל ליהדות התפוצות. מייסדת שותפה ומובילה את פעילותה של חנות יד שנייה קהילתית בקיבוץ גל-און, אשר כלל הכנסותיה נתרמות למעון לנערות בסיכון. מלמדת תפירה ואופנה מקיימת. רואה באמנות כלי להנעת שינוי חברתי וקהילתי. בעברה התנדבה עם נוער בסיכון בשכונת ג'סי כהן בחולון. בעלת תואר ראשון בעיצוב מוצר מהמכון הטכנולוגי חולון (HIT) ובוגרת מסלול הסבת אקדמאים להוראה בתחומי האמנות ממכון כרם לחינוך הומניסטי יהודי, ירושלים. מתגוררת בקיבוץ גל-און שבמועצה האזורית יואב.

"נשים הולכות רחוק" היא תערוכת פורטרטים של נשים בדואיות אשר הסכימו להצטלם לטובת הפרויקט. מטרת התערוכה היא להנכיח את פניהן ומבטן של נשים בדואיות, שלרוב אינן מורשות להצטלם.

התערוכה עוסקת בקשר שבין הסתרת הפנים לתנאי החיים. במילים אחרות, יוסרא מבקשת להשתמש במצלמה כדי להילחם באלימות וברציחות "על כבוד המשפחה" של נשים על־ידי קרובי משפחתן.

יוסרא מאמינה שהתרבות משתנה דרך האמנות, ויוצאת למסע שבו תפיק ותיצור תערוכות וידאו-ארט וצילום שיסתובבו בארץ ובעולם. התערוכות יעוררו שיח ודיון אודות האתגרים שפוגשות הנשים הבדואיות, ובכך אולי תצליח להרגיל את החברה הבדואית לדבר בחופשיות על הבעיות שלה, להראות שיש לנשים אלו חוסן ועוצמה ולתת להן חיזוק, השראה ותקווה.

אודותיי

יוסרא היא אמנית ויוצרת קולנוע המתמקדת בסוגיות של מגדר בחברה הבדואית. עבודת הווידאו ארט שלה "שתיקה" הוצגה במוזיאון באמסטרדם. בעבר שימשה מנהלת תחום התרבות במועצה האזורית אלקסום. במסגרת תפקיד זה הייתה ממונה על סל התרבות ובנתה תוכניות תרבות לקהילה. שימשה כרכזת תחום התחבורה והחינוך במועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב ורכזת ועורכת בארכיון התמונות של המועצה. במסגרת הפורום לדו-קיום בנגב ריכזה ולימדה שיעורי צילום לנשים ולילדים. בעלת תואר ראשון בתרבות, יצירה והפקה מהמכללה האקדמית ספיר. מתגוררת באום בטין שבמועצה האזורית אלקסום.

הבדואים לא כתבו שירה אלא דיברו שירה. אין משוררים של השירה הבדואית המסורתית, אין מי ששר אותה, אין מי שאוסף אותה וכותב אותה למשמרת. השירה הקדומה אינה נלמדת בבתי הספר. אותה השירה שעברה בע"פ ממשורר למשורר, מאב לבן ומאם לבת גוועת, נשכחת ונאבדת. נראה שהתרבות הבדואית בדרך להכחדה.

למעשה, יש לכך סיבות רבות. הבולטת שבהן היא חוסר העניין של מערכות החינוך, התרבות והמורשת הישראלית בלימוד השירה והתרבות הבדואית. הפולקלור, השירה, המוזיקה, הסיפורים והפתגמים הם מקור עשיר ללימוד הערכים של החברה והתרבות, והיא יכולה לחבר את הילדים הבדואים למורשתם ולהוות מקור עשיר להבניית זהות זו.

הריק שנוצר הוא חלק מהגורמים במשבר הזהות של צעירים בדואים, והוא מקבל ביטוי בוטה בתופעות הרסניות כמו אלימות ומאבקים שבטיים. אם לפני כמה שנים היינו שומעים זקן בדואי מספר סיפורים מרתקים ושובי לב על חיי הבדואים בשילוב פתגמים ובתי שירה ערבים לאוזן, כיום דמויות אלה הן מחזה נדיר בנוף של התרבות הבדואית.

השירה שבקה חיים, ויש צורך במאמצים ממסדיים וציבוריים להצלתה. הפרויקט של עמי למדן נוטל על עצמו להיות חלוץ ושותף במאמץ לגילוי ולחשיפה של מורשת השירה הבדואית בנגב. תוכנית הפעולה תחבר מוסדות ואישים בתחום התרבות החינוך בנגב בחברה הבדואית ובחברה הישראלית בכלל ותיצור חיבור של גורמים ממשלתיים ובינלאומיים לגילוי, חשיפה והיכרות מחודשת עם מורשת השירה של התרבות הבדואית.

אודותיי

עמי הוא פרויקטור מטעם אשכול נגב מערבי לקידום רהט כמנוע צמיחה מרכזי בנגב המערבי. במסגרת תפקידו מקדם ומקים פרויקטים בעיר רהט בתחום התיירות, העסקים, החינוך ותחומים מוניציפליים, בשיתוף עם החברה הכלכלית, המתנ"ס וראש עיריית רהט, במטרה להביא לפיתוח העיר ולהצבתה כמרכז חברתי, תרבותי וכלכלי בנגב. מייסד הגלריה המקומית הראשונה בנגב המערבי, גלרית "ציאורים" בקיבוץ אורים, אשר פועלת זה כ-30 שנה ונותנת במה לאמנים מקומיים ומאזור הנגב. זמר במקהלת הקיבוץ הארצי. בעבר עבד וניהל חברות בתחום תעשיית הפלסטיק והאבטחה. בעל תואר ראשון בתיאטרון ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ובוגר הכשרות בתחום מנהל עסקים, ניהול פיננסי בכיר וניהול התפעול. מתגורר בקיבוץ אורים שבמועצה אזורית אשכול.

התערוכה "גאווה אייקונית", אותה אצר יואב, כוללת איורים של יוצרים מהקהילה הלהט"בית והיא נוצרה לכבוד שבוע הגאווה לשנת 2022. המאיירים המשתתפים בתערוכה הם אבי רויטל, זוהר ברוריה ברנדס, אפרת מילברג, רוני שוקרון, דייב יעקב, רותם לוי, אריאלה מנקר, שלומית לזר, שחר ארפוב ויועד שירן נוטיק. באיורים מופיעים אמנים המזוהים כלהט"בים: רן דנקר, אלה לי להב, שרית חדד, דנה אינטרנשיונל, רונה קינן, עופר ניסים, אלן דג'נרס, פרדי מרקורי ורופול.

בנגב בכלל, ובבאר שבע בפרט, יש ייצוג דל של הקהילה הגאה במרחב הציבורי. הייצוג בדרך כלל בא לידי ביטוי בדגלי גאווה שנתלים לקראת חודש הגאווה ומורדים בסופו. תערוכה זו מבקשת לתת במה לאמנים להט"בים ליצור אמנות ותרבות גאה במרחב העיר באר שבע, ולחשוף את תושבי העיר והנגב לתרבות גאה.

אודותיי

יואב הוא מעצב אופנה עצמאי ואוצר תערוכות אופנה שמקדמות ערכים חברתיים כגון גיוון, קבלה ודימוי גוף חיובי. מגיש תוכניות טלוויזיה בתחומי היצירה והעיצוב, בעיקר לקהל צעיר. מתנדב זה 15 שנים ב"חוש"ן" – ארגון החינוך וההסברה של קהילת הלהט"ב. מתנדב ויוזם פעילויות קהילתיות ב"בית הגאה" בבאר שבע, למשל יריד אופנה שכל הכנסותיו הן תרומה ל"בית הגאה". עובד כרכז הלהט"ב של המועצה האזורית בני שמעון וככתב אופנה בעיתון "ישראל היום". בעל תואר ראשון בעיצוב אופנה ממכללת שנקר ותואר שני בתקשורת מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מתגורר בבאר שבע.

הדיור הציבורי נוצר בישראל כפתרון חירום לעליות הגדולות של יהודים מכל העולם. הרעיון היה לבנות יחידות דיור זולות ולמוסרן לקשיי היכולת. במסגרת זו נבנו שיכונים זולים ומהירים, בתנאי שכירות נמוכים ומוגנים.

בעשורים האחרונים פחת ההיצע והקריטריונים לחלוקתן של יחידות הדיור הוחמרו. מרבית הדירות בדיור הציבורי הן דירות קטנות בנות שלושה חדרים או פחות וכיום אין דירות כאלו פנויות להשכרה. מצב העוני בישראל הולך ומחמיר מדי שנה, והסממן הבולט לכך הוא נושא הדיור. ח"כ רן כהן ממפלגת מרץ יזם בזמנו את "חוק הדיור הציבורי". הוא כתב ש"חברי כנסת ושרים מהקואליציה אדישים, חסרי דעה וללא מודעות חברתית בדיונים שהתנהלו בנושא".

ניק גדל בדירות שיכון כאלו, והתמונות משיכון ד' ו-ה' בבאר שבע נחקקו בזיכרונו. הוא צלם במקצועו, וצילם חללים רבים כאלה. על רקע הדברים הוא מציע מיצג המשלב צילומים, קטעי וידאו ועדויות מוקלטות של דיירי הדיור הציבורי בבאר שבע ובנגב. המיצג יוכנס למבנה עשוי גבס במבואה של בית החולים סורוקה בעיר. ביציאה מהביתן יהיה חדר קטן, ובו יתאפשר לאנשים לספר את סיפורים ולהקליטו במקום. ההקלטות תועברנה מאוחר יותר לאתר אינטרנט. באמצעות התגובה האמנותית הזו מתכוון סמירנוב להרחיב את תודעת הציבור למצוקות הדיור בישראל בכלל ובנגב בפרט.

אודותיי

ניק הוא צלם מקצועי ומנהל הסטודיו ובית הספר לצילום ״ארט ספוט״, באר שבע. עוסק בהוראת הצילום במכללות ובפרויקט ״מסע״ לעולים חדשים. יזם והקים את מועדון הצילום ״העין השלישית״ בבאר שבע, המהווה מסגרת ללמידה ולפעילות משותפת עבור צלמים מבאר שבע והסביבה. עוסק בקידום תערוכות, הרצאות ומפגשי אמן לקהל הנגב. צלם אמנותי אשר במשך השנים הציג את עבודותיו במגוון תערוכות בישראל וברחבי העולם. מפיק סרטי תדמית ושיווק לחברות ומוסדות ועוסק בצילום מוצר ואדריכלות. בעל תואר ראשון באמנות מהמחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. מתגורר בבאר שבע.

ה"קומץ": תיאטרון באר־שבעי מינימליסטי

"הקומץ" הוא תיאטרון ייחודי שהוקם בעיר העתיקה של באר שבע על-ידי שלושה שחקנים במטרה לחקור גישה חדשה של שפת התיאטרון ושל הדיאלוג בין הבמה לקהל.

תיאטרון "הקומץ" משתמש בשפה מינימליסטית מאוד. הוא מסיר מעל לתיאטרון המקובל את תיווכם של התנועה, התלבושות, התפאורה או האביזרים – ונשאר עם עבודת משחק חשופה, טהורה ומזוקקת.

הרלוונטיות האמנותית הגבוהה של המפגש הישיר עם כוח הדמיון של הצופה, הופכת את הקשר בין השחקן לצופה לאינטימי יותר, אישי, בלתי אמצעי.

במרס 2020 עמדו דני רועי שפירא ועמיתיו להעלות הצגה בתיאטרון באר שבע, אבל באותו ערב החל הסגר הראשון של מגפת הקורונה, וההצגה בוטלה. הוא ועמיתיו יצרו בשנת 2020, בין הסגרים, את המחזה "גן הדובדבנים" של צ'כוב בעיבוד מיוחד ומצומצם. בעקבות ההצלחה הקימו שלושה - דני רועי שפירא, אלכסנדר פיש ושימי ביטון - את תיאטרון הקומץ. ההפקה המינימליסטית השנייה הייתה "דון ג'ואן חוזר מהמלחמה" מאת פון הורוואט. המחזות הוצגו בחצרות בעיר העתיקה בבאר שבע. המחזה השלישי היה "מחכים לגודו" של בקט, אשר הוצג בחלל הממוקם בין מוסכים ונגריות. מסמך זה הוא תוצר של תהליך רפלקטיבי של בירור והמשגה שנערך במסגרת תוכנית מנדל למנהיגות תרבות בנגב ובו נבחן המקרה של תיאטרון הקומץ כדוגמה של עבודה אמנותית שמתפתחת לאור מגבלות.

אודותיי

דני הוא שחקן ונגן בתיאטרון באר שבע ובתיאטרון דימונה. יזם ומפיק של אירועי תרבות מגוונים תוך תשומת לב מיוחדת למרחב העיר העתיקה בבאר שבע, לדוגמה: "נשף האופנה המוגזם של דני רועי שפירא", שמטרתו להפגין את הגיוון והקוסמופוליטיות של העיר העתיקה באמצעות אירוע נוצץ וראוותני. מייסד שותף של תיאטרון "הקומץ" – תיאטרון מינימליסטי אשר מתבסס על קריאת מחזות מסביב לשולחן. בעבר שימש מתופף בלהקת הפאנק "צנזורה". בוגר "גודמן – בית ספר למשחק בנגב". מתגורר בבאר שבע.

שרה הייתה מוטרדת במשך שנים מהמחסור באמנות ובבית לאמנות בפזורה הבדואית. אחד המבנים השייכים לבית הספר התיכון הבדואי הראשון בכסייפה הוא נטוש, ושרה מציעה להפכו לבית יצירה לאמנים – ילדים ומבוגרים.

הבית (אל־דארב, בערבית) לא יהיה מוזיאון רגיל אלא מקום ליצירה ולסדנאות לכל אמן: חמר, קרמיקה, צילום, שירה ותיאטרון. אל הבית יגיעו אמנים מקצועיים, אשר יסייעו וידריכו את המעוניינים.

חזון הפרויקט:

• לאפשר לאמנות להיות נגישה ויומיומית
• לזמן למספרי סיפורים אפשרות להעביר לדור הצעיר את הפולקלור ואת המורשת הבדואית
• להשריש בקרב הקהילה כלים חיוביים נוספים לפיתוח אישי וקהילתי

הבית יכלול גם בית קפה ובית מפגש ליוצרים ולאינטלקטואלים ערבים ויהודים.

אודותיי

שרה היא אמנית ובעלת סטודיו צילום רב-תחומי, אשר השתתפה בתערוכות צילום רבות ברחבי הארץ. בעבודותיה עוסקת בסוגיות של זהות ושל אלימות נגד נשים בחברה הערבית-בדואית. מורה לצילום ולאמנות בבתי ספר תיכוניים במועצה המקומית כסייפה ובבית ספר יסודי במועצה המקומית ערערה-בנגב. בעבר עסקה בהוראת אמנות לגיל הרך במסגרת גני ילדים בכסייפה. בעלת תואר ראשון באמנות מהמכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע ובוגרת קורס צילום מהטכניון, חיפה. מתגוררת בערד.