בניגוד למקובל, הרטריט האחרון של עמיתי מחזור ג' של תכנית מנדל למנהיגות מקומית בבאר שבע לא הוקדש לסיכומים, למפגש בין-אישי ולדברי פיוס, תקווה ונחמה. ההפך הוא הנכון. היה זה רטריט שהוקדש למחאה, למאבקים חברתיים וסביבתיים ולתפקידו של מנהיג להובילם.
זה התחיל בפרק נחל הקישון, בלב מפרץ חיפה, בעקבות ספרה של מנהלת התכנית, ד"ר סמדר בן אשר, שהצביע על האתגר המוסרי והמנהיגותי האדיר שבאמירת אמת נוכח כוחות ההון והשלטון, הכלכלה וההשתקה שחברו להם יחדיו. העמיתים נפגשו עם לוחם השייטת לשעבר, יהודה הבר, שצלל בקישון וחלה כרבים אחרים בסרטן, ועם האדריכל שמוליק גלבהרט, שהיה איש הממסד העירוני שנים רבות ועתה הוא מייעץ לארגוני סביבה במפרץ חיפה. הבר סיפר על חוויותיו כלוחם בימים שבהם הענישו מפקדים את חייליהם בשתיית מי הקישון ושצלילה בו הייתה הרגל. גלבהרט סיפר שהמקרה שלו איננו מייצג: במרבית המקרים המפעלים הפטרוכימיים מגייסים פעילי סביבה כדי שיעברו לצדם ויהפכו למליצי יושר עבורם.
נתוני התחלואה באזור המפרץ קשים מאוד. העובדה שאי-אפשר להצביע על קשר סיבתי מובהק בין הזיהום הסביבתי לבין הפגיעה באוכלוסייה (קשר סיבתי שיעמוד במבחנים משפטיים ויכפה שינויי מדיניות) אין בה כדי להסביר את העייפות המסוימת שמפגינים האזרחים במקום ואת הקושי של פעילים סביבתיים להובילם למאבק נמרץ הרבה יותר.
בהמשך נפגשה הקבוצה עם שני חברים: האחד, מוניר סאלום, ערבי תושב קריית אליהו (הנושקת למושבה הגרמנית) וחברו, יחזקאל ורשאי, יהודי דתי שמצא את ביתו החדש בשכונה אחרי שנים שבהן התגורר בכרמל, כמרבית אנשי המעמד הבינוני המבוסס. השניים לא התיימרו להציג מודל של שיתוף פעולה יהודי-ערבי ולא הפגינו נוסחה חדשה לעשיית שלום, אבל סיפרו את סיפורה של חברות פשוטה ואיתנה בין משפחות שחיות בקהילה שאחווה מניעה אותה ולא שותפות אינטרס. האחווה היא אמנם משאב שיש לו השלכות כלכליות חיוביות, אך היא אינה קיימת בשבילן ותוסיף להתקיים גם בלעדיהן.
הפעיל הבא שנפגש עם הקבוצה היה ירון הדר. מדובר באדם שכל מעייניו בשכונת הדר הכרמל (שהיא עצמה מונה יותר מ-40 אלף איש). הוא יזם חברתי ופעיל חברתי שעמד בראש מאבקים מקומיים (לטובת גינות ציבוריות, הקלה על עסקים קטנים ומפגשי יהודים, ערבים ועולים חדשים). עד כדי כך הצליח בתפקידו, שכעת הוא עושה את אותם הדברים עצמם מתוככי הממסד העירוני. המאבקים, הוא מספר, לא נעלמו כפי שאפשר להניח, אך שינו צורה.
בסוף היום התקיימה הרצאתו של רפי קמחי, איש המכללה החברתית בחיפה. קמחי סקר את מאבקי העובדים שבהם היה מעורב (וגם כאלה שבהם לא היה מעורב) וציין ששום הישג משמעותי של עובדים לא הושג בלא מאבק: המאבק הוא תנאי הכרחי לשיפור מעמדם של שכירים, ומנהיג חברתי חייב להביא זאת בחשבון בשעה שהוא בונה את זהותו ואת דרכו. סולידריות בין עובדים אינה בהכרח נתון קיומי, אלא דבר המושג דרך השותפות במאבק.
בכלל, הצימוד בין מנהיגות למאבק היה בולט מאוד ביום זה של הרטריט, וכמו עמד בניגוד למושג הרטריט עצמו. גם מי שגודש המאבקים העיק עליהם, הודו שמבט חטוף על עוולות שמוסיפות להתקיים בסביבתנו ובחברתנו מאשר את ההכרח לעסוק בו, במאבק, כחלק הכרחי מתהליכי פיתוח המנהיגות.
ומי שבאופיים הם רודפי שלום ואוהבי פשרה? למונח מאבק, כך למדנו, משמעויות אנושיות רבות כמספר המנהיגים החותרים לשינוי ולהוספת טוב לעולם. מאבק יכול להיות מובן גם דרך חברות, אמון, שיתוף פעולה והושטת יד לשלום. ובתנאי שלא תאבד לך הדרך...
