בכירי מחלקות החינוך, הרווחה ותרבות הפנאי (כיוונים) המקיימים השנה תכנית הכשרה במנהיגות במרכז מנדל, קיימו סמינר מרוכז (בעגה המנדלית "ריטריט") במשאבי שדה.
מזג האוויר, שהיה קר בצורה קיצונית, זימן מבחן נוסף ובלתי צפוי לקבוצת הבכירים של באר שבע: שהרי, ממילא, כאשר אנשים עתירי אחריות יוצאים להפוגה בת יומיים ממסלול החיים הרגיל, אין זה עניין של מה בכך. ממילא, נטישת "אזורי הנוחות" של מנהלים לטובת התבוננות עצמית כרוכה במאמץ גדול של התגברות. קל וחומר כאשר יציאה זו מן המשרדים הנוחים וממרכז מנדל המהודר והמחומם נעשית בתנאים של חוקרי קוטב.
אלא שבכירי עיריית באר שבע גילו כושר עמידות יוצא דופן לפגעי מזג האוויר. לבד מאדם אחד או שניים שהביעו כיסופים לישיבה אצל תנור, התמסרו הבכירים לתהליך החינוכי כאילו חיו כל חייהם בתוככי פריזר. ייתכן שהנושא שעמד במוקד הריטריט "עשה את העבודה" : מדובר בהשראה. יומיים תמימים על השראה...
כיצד הגדרנו השראה? ישראל שורק, אחד ממנהלי התכנית, הציע את ההגדרה הבאה: "השראה היא דוגמה אישית אשר חיה בלבנו ומכוונת את מעשינו". כל אחד מן המשתתפים התבונן במודלים להשראה אשר נוכחים בחייו וניסה לחשוב באילו נסיבות יוכל לומר שהוא (או היא) מהווה השראה לאחרים.
מחוץ לאולם שרקו רוחות. גשם ירד. קור עז שרר בחוץ. ובתוככי האולם – כעשרים אנשים המובילים את החינוך, הרווחה ותרבות הפנאי בבאר שבע והם חדורים ברצון לחשוף את מקורות ההשראה שלהם. כיצד אפשר להסביר את הלהט הזה? ובכן, לא רק הקור המדברי ששרר בחוץ יוכל להסביר זאת, אלא גם הפילוסוף פרידריך ניטשה, אשר טען כי ההתבוננות במושאי ההשראה שלנו מסגירה את "חומרי היסוד" שלנו עצמו. איזהו המנהיג שלא ירצה לחשוף, לעצמו, את חומרי היסוד שלו?
